החלטה בתיק מ"ת 13 - 9 - 392

א. הבקשה

1.       על פי החלטה שניתנה בתאריך  11.11.2013, הוארך מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המתנהלים נגדו בתיק פ' 39212-09-12.

          ההחלטה בדבר הארכת מעצרו של המבקש ניתנה על יסוד הסכמת בא כוח המבקש דאז, וזאת לאחר שלא הייתה מחלוקת, כי קיימות ראיות להוכחת העבירות המיוחסות למבקש בכתב האישום שהוגש נגדו, לא הייתה מחלוקת בדבר מסוכנותו, ולא נמצאה עבורו באותה עת חלופת מעצר. עם זאת, באותו מעמד הודיע בא כוח הנאשם, כי הוא "שומר על זכותו" לבקש לשחרר את המבקש לחלופת מעצר בחלופה מוסדית מתאימה, אם תימצא כזו.

          ההחלטה ניתנה לאחר שהוגש תסקיר מעצר, אליו אתייחס בהמשך.

2.       בבקשה המונחת עתה לפני, מתבקש בית המשפט להורות לשירות בתי הסוהר להוביל את המבקש, בתאריך 13.1.2014, לכפר "מלכישוע", מקום משכנה של קהילה לטיפול בנגמלים מסמים, וזאת לצורך קיום ראיון בפני ועדת קבלה שתואם עבורו.

          הראיון נועד לבחון את האפשרות לקלוט את המבקש בקהילה הטיפולית. לטענת בא כוח המבקש, ככל שתוצאות הראיון תהיינה חיוביות, יוכל המבקש לעתור לשחרורו לחלופת מעצר בכפר "מלכישוע".

3.       בשולי הבקשה נרשמה עמדת באת כוח המשיבה, ולפיה היא מסכימה ליציאת המבקש לראיון, אך "זאת מבלי להביע עמדה ולהתחייב בעניין בקשה לשינוי תנאים היה וזו תוגש בעקבות הראיון".

4.       לכאורה, משביקש המבקש לאפשר לו היציאה לראיון ובאת כוח המשיבה הסכימה, לא הייתה מניעה שיינתן צו כמבוקש. ואולם, נוכח ספקות שהתעוררו בלבי, זימנתי את הצדדים לדיון בבקשה.

ב. הרקע

5.       כתב האישום שהוגש נגד המבקש בתיק העיקרי מונה שני אישומים. באישום הראשון מיוחסות למבקש עבירות של ניסיון שוד והחזקת סכין שלא למטרה כשרה. באישום השני מואשם המבקש בעבירה של החזקת אגרופן. נראה הדבר, שאת עבירת הניסיון לשוד, עבר הנאשם על רקע התמכרותו לסמים מסוכנים.

בישיבת ההקראה שהתקיימה בתיק העיקרי, הודיע בא כוח הנאשם, כי הנאשם מודה בעבירות המיוחסות לו באישום הראשון (ניסיון שוד והחזקת סכין שלא למטרה כשרה), אך הוא כופר בעבירה המיוחסת לו באישום השני. נוכח תשובת הנאשם לכתב האישום, שמע בית המשפט עדות השוטר שמצא את האגרופן בהחזקתו של הנאשם, ובכך תמה פרשת הראיות מטעם המאשימה. עתה קבוע התיק העיקרי לשמיעת עדי ההגנה באישום השני מטעם הנאשם.

ג. תסקיר המעצר

6.       כאמור, במהלך הדיון בבקשת המשיבה להארכת מעצרו של המבקש עד תום ההליכים, הגיש שירות המבחן, בתאריך 6.11.2013, תסקיר מעצר בעניינו של המבקש. כעולה מהתסקיר, המבקש מכור לסמים מסוכנים מאז היה כבן 12 שנים. לצד התמכרות הנאשם לסמים מסוכנים, המבקש אף סובל מבעיות נפשיות, הכרוכות בהתנהגות אימפולסיבית, תנודות במצב הרוח, וניסיונות פגיעה עצמית.

          עוד עולה מתסקיר המעצר, שחודשים ספורים לפני אירועי כתב האישום, אושפז המבקש במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, לצורך קבלת טיפול גמילה מסמים, ואולם, לאחר ימים ספורים עזב המבקש את המרכז כיוון שחש "קושי בשינה". קצין המבחן ציין, כי המבקש אמר לו, שאת העבירות עבר בתקופה בה מצבו הנפשי לא היה מאוזן, כתוצאה משימוש בסמים לנטילת תרופות פסיכואקטיביות בכמויות מעל למותר.

          להתרשמות קצין המבחן, הנאשם לא גילה מוטיבציה אמתית להשתלב בטיפול גמילה מסמים, ואין בו הכוח הדרוש לשנות את מצבו. להערכת קצין המבחן, הנתונים על "פרוגנוזה טיפולית נמוכה".

ד. דיון

7.       עובר למעצרו, המבקש לא היה מצוי במסגרת טיפולית כלשהי לנגמלים מסמים, ומעצרו לא קטע טיפול גמילה כלשהו. הטיפול שהמבקש החל בו מיוזמתו מספר חודשים לפני מעצרו, נגדע על ידי המבקש ימים ספורים לאחר שהחל בו, וקצין המבחן התרשם, שהמבקש אינו מגלה את המוטיבציה הדרושה לטיפול גמילה ואין בו הכוחות הדרושים לעבור טיפול שכזה.

8.       בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סוויסה (21.3.2011), סקר בית המשפט העליון (מפי כב' השופט י' עמית) את הגישות השונות הנוהגות בשאלת שחרור נאשמים לחלופת מעצר בקהילה טיפולית לנגמלים מסמים, וקבע כי הכלל הוא, שהעיתוי הראוי לשקול טיפול גמילה לנאשם, הוא בשלב גזירת העונש. עם זאת, ניתן לשקול חריגה מכלל זה בהתקיים שניים או שלושה מהתנאים המצטברים הבאים:

א.           הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר.